איך נספר לילדים?
אחת השאלות הקשות והמורכבות ביותר בהתמודדות עם אבדן היא איך לספר לילדים. שוחחנו עם ד"ר ג'וי בנטוב, פסיכולוגית קלינית, מרצה וחוקרת, שנתנה כמה נקודות למחשבה.
אחת השאלות הקשות והמורכבות ביותר בהתמודדות עם אבדן היא איך לספר לילדים.
ד"ר ג'וי בנטוב, פסיכולוגית קלינית, מרצה וחוקרת, טוענת שלילדים יש סקרנות טבעית לנושא. "בסביבות גיל שלוש יש להם תפישה בסיסית לגבי דברים שנעלמים או שאינם, אבדן בסיסי, והשאלות מתחילות להגיע. בגילאי ארבע חמש, עם ההתפתחות הקוגניטיבית, זה עולה עוד רמה, ומתחילים להבין שיש מושג כזה "מוות" – "אמא היתה פה ויכולה גם לא להיות פה." עם ההבשלה הקוגניטיבית מתחיל גם מפגש רגשי עם מושג המוות. ילדים מתחילים להבין מה זה, בין אם דרך פרידה מבעל חיים או מקרובי משפחה יותר רחוקים – סבא או סבתא – "הם היו ועכשיו הם אינם, אז מה יקרה אם אמא לא תהיה?" הנושא מעסיק ומסקרן וגם מפחיד אותם, והשאלות עולות מתוכם. חשוב מאד שאנחנו, המבוגרים, נהיה שם ונתווך להם את הנושא, ולא נתחמק ונשאיר אותם לבד עם זה."
"זכור לי מקרה של אמא שיצאה עם בנה לטיול וקרה אירוע מפחיד של נפילה מגובה. שניהם נפלו. הם לא נפצעו והמשך הטיול היה בסדר, לא היו סימני חרדה או מצוקה, אך בחלוף הזמן התחיל הילד להביע את המתח של הרגע ההוא – "יכול היה לקרות לי משהו? יכול היה לקרות משהו לאמא?" כעבור שבועיים הוא התחיל לשאול – "רגע, ואם יקרה משהו לאמא – מה יהיה איתי? עם מי אני אשאר? תהיה לי אמא חורגת?"
"הכרתי אמא צעירה שאיבדה את אמא שלה כשהיתה כבת עשרים. זה היה מוות שלא עובד, היא היתה במצב של אבל מודחק ולא סיפרה לילדים שלה על אמא שלה. מבחינתה זה היה קשה מדי, כואב מדי לספר להם, אבל היא גם נורא רצתה לספר להם, כך שהיא כאילו נמחקת. נוצר מצב שהילדים רואים את התמונה של הסבתא ולא שואלים כלום. לא אומרים כלום. כשההורה עוצם עיניים הילדים קולטים שזה כואב מדי, שאסור להתייחס לזה, אבל מצד שני זה גם לא עובר... ואז משהו בדמות הזאת, שאיננה, מעסיק אותם, וזה נהיה עוד יותר טעון - ממש סוד - שהוא הרבה יותר מסוכן ומכביד על הנפש מאשר לפתוח, לשחרר את זה, להגיד את זה. כשמוות אינו מדובר הוא נשאר בגדר סוד אפל, עם מטען מכביד ומפרק שצריך לשחרר אותו."
אז איך עושים את זה?
"אני חושבת שנכון ויפה לפתוח את הנושא עם ילדים דרך סיפורים. ילדים מאד אוהבים ספרים עם ציורים, עם חיות, זה עושה המחשה של העולם הפנימי, אבל בחוץ, עם דמויות שהן בפנטזיה. בהרבה סיפורי ילדים יש אבדן, אפילו ב"מעשה בחמישה בלונים" - הבלון איננו – הוא מתפוצץ או הולך לאיבוד, זה מתווך את הנושא של אבדן וגם מוות. עולם הסיפורים מאד קוסם לילדים ותיווך שנעשה בצורה רכה ומעודנת עוזר להם להפנים: נכון, בסוף זה קורה. זה מאד עצוב, אבל ממשיכים הלאה, ועוד יבואו דברים משמעותיים אחר כך. גם בסיפור "עמי ותמי" יש איזה מתח - רגע, אמא איננה, ומה קורה לילדים? הדמויות הדמיוניות עוזרות להחיות את החרדות והחששות הפנימיים."
"במקרה של משפחה שמתמודדת, חלילה, עם מחלה, הייתי אפילו מרכיבה סיפור במיוחד. בתוך הסיפור אפשר להחזיק את שני הקצוות - גם את החשש והפחד וגם את התקווה. לבנות סוף טוב ולראות את החלקים החיוביים - איך המשפחה מלוכדת ומתמודדת יחד, כמה כולם אוהבים אחד את השני, ואם מישהו נפטר – אז הוא לא איתנו, אבל הוא נשאר איתנו בתוך הלב, חלק בתוך הלב שלנו תמיד יישאר שלו. באופן הזה אין הכחשה של המציאות, והנושא מתווך לקראת המשכיות."
"כבני אדם, זה מתח שכולנו צריכים להחזיק כל הזמן - אנחנו בני תמותה, וחיים כל הזמן עם הידיעה שלמרות שזה יכול להיגמר כל רגע - עדיין משמעותי ושווה לחיות. אם להורים לא נוח עם המקום הזה בחיים שלהם, איך יעבירו את זה לילדים?"
ואם נסכם את הנושא במשפט אחד?
"כשמתווכים את נושא המוות לילדים חשוב לשמור על איזון בין החלק שהוא תואם מציאות – לא לשקר ולא לשמור סודות, ומצד שני גם לא להציף את הילד."
"פעם קיבלתי שיחת טלפון מסבא שהתלבט איתי אם לקחת נכד בן שלוש ללוויה של סבתו. חשבנו יחד גם על הילד וגם על הסיטואציה, ואמרתי לו שאני חושבת שבלוויה ההורים, המבוגרים, לא יהיו מספיק פנויים רגשית לתווך לילד את המצב. הם בעצמם יהיו מוצפים, בוכים, וזה יהיה מבהיל מדי. אם ההורה עצמו כואב מדי, נסיון לעבד את הנושא עם הילד יפרק אותו. את יכולה להתפרק מול חברים, מול מבוגרים אחרים, לא מול הילד – ילד לא יוכל להכיל את זה. מצד שני הכחשה גרועה לא פחות."
"אנחנו, כהורים, צריכים להרגיש שאנחנו מסוגלים להחזיק את שני הקצוות – מצד אחד לא להתפרק מהיגון, ומצד שני גם לא להסתיר או להכחיש, כי הילד רואה הכל וזה הופך לסוד. כשכולם מתחמקים ומשתפים פעולה להחזיק את הסוד, הילד נשאר עם פנטזיות מפחידות שהוא מחזיק לבד."