מנהגי אבלות

המסורת היהודית לגבי אבל מתחלקת לארבע תקופות על פי הזמן שחלף מהפטירה

מנהגי אבלות ביהדות

מנהגי אבלות ביהדות נועדו על מנת לתת כבוד לנפטר ולאפשר לקרוביו לעכל (ואף להקל, במידה מסוימת) את האובדן. אומנם אבל הוא תהליך אישי ומנהגי אבלות הם עניין שקשור במסורת ותלוי באופייה של המשפחה, אך רצוי להכיר את מנהגי האבלות העיקריים המכבדים את המנוח ומוכרים לציבור הרחב. המסורת היהודית לגבי אבל מתחלקת למעשה לארבע תקופות, על פי הזמן שחלף מהפטירה, כאשר ככל שהיא מתרחקת הולכים ומצטמצמים מנהגי האבלות.

תקופת האנינות

תקופת האנינות היא פרק הזמן שבין רגע הפטירה ועד הקבורה. משפחתו הגרעינית של הנפטר פטורה ממצוות "עשה" (כמו תפילה למשל) ונמנעת מתספורת, גילוח, רחצה, סיכה (קרמים ואיפור), יחסי אישות והשתתפות בשמחות. כמו כן, בתקופה זו בני המשפחה מנועים משתיית יין ואכילת בשר. בשבת בטלים מנהגים אלו, מלבד ההימנעות מיחסי אישות.

השבעה

תקופת השבעה מתחילה מיד אחרי הקבורה ומסתיימת בבוקר היום השביעי. נהוג כי באותו שבוע האבלים אינם יוצאים מבית האבל ומכריהם מגיעים אליהם על מנת לנחם אותם. מיד עם שובם של האבלים מבית הקברות מוגשת להם על ידי קרוביהם "סעודת הבראה" ובה מוגשים לרוב מאכלים מעוגלים המסמנים את מעגל החיים.

מנהגים נוספים הם איסור מלאכה (כולל הכנת אוכל) ואיסור הנאה (רחצה, החלפת בגדים, תספורת, גילוח, קיום יחסי אישות ועוד). כמו כן אבלים רבים נוהגים לשבת על כיסאות נמוכים ולהימנע מבשר ויין. בנוסף ישנם קרובים לאבלים המארגנים תפילות בבית בו מתקיימת השבעה בכדי לתת להם אפשרות לומר קדיש כחלק ממניין.

שלושים

תקופת השלושים כוללת את 30 הימים שנמנים מתום הקבורה. בתקופה זו, לאחר השבעה, מנהגי האבלות ממשיכים במתכונת מצומצמת יותר. כלומר, האבלים חוזרים לעבוד אך נמנעים מבגדים חדשים, תספורת וגילוח. יש שנוהגים להימנע מרחצה במים חמים, מהשתתפות בשמחות, בידור ומהאזנה למוזיקה. אחרים נוהגים להדליק נרות נשמה לאורך כל התקופה ו/או להגיד "קדיש יתום" בזמן התפילות.

 שנת האבל

 כאשר אדם מתאבל על הוריו מרבית מנהגי השלושים נמשכים במשך 12 חודשים. נהוג לא לקחת חלק באירועים ובשמחות, להימנע מבגדים חדשים ומבילויים. שנת האבל מסתיימת בעלייה לקברו של הנפטר ועריכת סדר אזכרה בבית העלמין.

לסיכום,

קיום מנהגי אבלות מאפשר לאחד את כל בני המשפחה והחברים תחת זיכרון המנוח. לעבד ולעכל יחדיו את האובדן וכמו כן לייצר חיבור שורשי ורוחני למסורת עתיקת יומין.