קטנה שלי איך עברו 8 חודשים כמעט הנקתי , גידלתי , טיפחתי , חינכתי , הקשבתי ,
צחקתי איתך , בכיתי איתך , ייעצתי לך,
התלהבתי ממך
והייתי גאה בך בכל מאודי ובכל נפשי.
לאורך כל הדרך היית בת מיוחדת וחברה אמיתית : ביחד יצאנו לארוחות בוקר משותפות , ערכנו קניות , נטענו אחת בשנייה זרעים של הבנה , נתינה וחיבור אין סופי , צברנו חוויות המיוחדות רק לבנות , ממש נשות סוד .
תמיד אמרת לי ..... אמא , את "חופרת "
כי אני אף פעם לא הפסקתי לחשוב עלייך , תמיד הייתי צעד אחד קדימה ,
מחשבה אחת יותר ...כאילו מכינה את הדרך,
סוללת ומכשירה אותה עבורך , שיהיה לך רק טוב .
היום אני יודעת שהיית הכתף שלי , יד ימיני ואת חסרה לי מאוד מאוד ,
אי אפשר לתאר את הרגשות ,
אי אפשר לספר על התחושות ,
אי אפשר להסביר את גודל היגון והכאב
את החלל העמוק
את התהום הפעורה
את הדמעות שזלגו ויבשו ...
את הסדק הנוראי הנפתח בחיי - בחיינו כמשפחה,
סדק בדבר הטבעי והאמיתי שיש - החיבור והאהבה בין אמא לבת ,
סדק שאי אפשר למלא ,
לא ניתן לצמצם ולמזער ,
סדק המפריד בין החיים למוות
והוא הנוראי והקשה ביותר .
מסתבר שהחיים ,כמו השיש של המצבה , הם דבר שביר ..!
אני יודעת שזיכרונות העבר הם רבים וטובים מידי אך
הם מהדקים את אחיזתם בצורה מפחידה סביב החיים שלי .
ילדה שלי "אני רגילה אלייך" זה לא ייתכן שאת לא פה ,
שכבר עתה עזבת את הקן .
זה לא ייתכן שכך נקטפת , פרח יפה שלי, מלא שמחה , תום ואהבה .
ואיזה חדר השארת אחרייך ...
קירותיו שטופים זיכרונות עמוסי חוויות , לכל חפץ ולכל פרט סיפור משלו ,
אופי משלו – השכלת להשאיר מזכרת מכל רגע נתון בחייך ...
ני מרגישה כאילו הכל קרה אתמול –
המחשבות מתגלגלות בראש מצד ימין לצד שמאל ...
היכן את ?
הינך עתה מלאך שומר בשמיים ,משגיחה עלינו , מסתכלת , מחייכת
ומכוונת אותנו באתגר הגדול של חיינו ..של חיי –
ההתמודדות עם חסרונך !