קייטנת השכול
כשהילדים מגיעים למחנה, הם תולים תמונה של יקירם שנפטר על לוח זיכרון, מציגים את עצמם לשאר חברי הקבוצה, ומספרים על האובדן שלהם.
מאז שנת 2005, פועלת בארה"ב ובקנדה עמותת מוייר Moyer היוזמת והמקימה של קייטנות ארין, קייטנות המוקדשות ליצירת מפגש בין ילדים שחוו אובדן של אדם קרוב. בקייטנות משלבים בין ליווי של פסיכולוגים ואנשי מקצוע לבין משחקים ופעילויות מותאמים לילדים, כאשר הייחודיות של הקבוצה היא יצירת המפגש בין ילדים המתמודדים עם חוויות דומות, עם אותו סוג של אובדן. העמותה סייעה במהלך שנות קיומה לאלפי ילדים.
כשהילדים מגיעים לקייטנה, הם תולים תמונה של יקירם שנפטר על לוח זיכרון, מציגים את עצמם לשאר חברי הקבוצה, ומספרים על האובדן. במשך שלושה ימים הם לומדים לדבר על הכאב, הכעס והבלבול שהם מרגישים, זאת תוך כדי טיולים באזור ומשחקים שונים דוגמת חפש את המטמון.
"אני כועס כי אימא לא נפרדה ממני" אומר ילד אחד בסרט "
קייטנת השכול", סרט תעודי שעוקב אחר מחנה ארין, ושודר בערוץ yes דוקו, בעוד ילדה אחרת אומרת בפשטות שהיא מתגעגעת לאימא שלה. כולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, יכולים להזדהות עם האמירות האלה - מצד אחד, תחושות של תסכול, כעס וחוויית נטישה, ומצד שני, געגועים וכמיהה לפגישה, ולו לעוד פעם אחת אחרונה.
ובכל זאת, קיימים הבדלים בין האופן שבו מבוגרים חווים מוות לבין האופן שבו ילדים חווים מוות, ואף בין ילדים בגילאים שונים, עם חוויות חיים אחרות ואישיות שונה. למשל, התפיסה של ילד קטן (נניח עד גיל חמש), היא מאוד ליטראלית, ואם נאמר לו ש "סבתא הלכה לישון" או "יצאה למסע", במקום לתת הסבר קונקרטי יותר, הוא עלול לפתח פחדים, לחשוש ללכת לישון, או להיכנס לחרדה כל פעם שמישהו נוסע.
חוויית האבל עלולה להיות בודדה מאוד, גם זה נכון למבוגרים ולילדים כאחד, אבל לילדים יש הרבה פחות כלים להתמודד עם הבדידות הזאת, ופה החשיבות המיוחדת של קייטנות ארין. בקרב בני גילם, עם תמיכה וסיוע של אנשי מקצוע, לילדים קל יותר לדבר על מה שהם חווים, ולעשות צעדים ראשונים בהתמודדות עם האבל. מומלץ בחום לראות את הסרט, שמצליח לרגש בלי ליפול למניפולציות זולות, ומציג את המציאות היומיומית של הילדים במחנה באופן ישיר ונקי.