"מַפְסִיקָה לְהָקִיא אֶת הַמָּוֶת מִתּוֹכִי" – עיכול המוות כדרך לחיות \ ליאור גרנות

דנה מצלצלת אלי ומבקשת שאכתוב משהו על מוות לאתר חדש. כן, אני אומרת, בטח, אכתוב ואשלח לך. עובר שבוע, עוברים שבועיים. זה לא משהו שאוהבים לעסוק בו, מוות. לקרוא לו בשם, לכתוב עליו.

דנה מצלצלת אלי ומבקשת שאכתוב משהו על מוות לאתר חדש. כן, אני אומרת, בטח, אכתוב ואשלח לך. עובר שבוע, עוברים שבועיים. אני לא כותבת. דנה מצלצלת, שואלת בעדינות מה קורה. כן, בטח, אני אומרת, אכתוב. אשלח לך עד תחילת השבוע הבא. ברגע האחרון מתיישבת לכתוב. דוחה את הקץ.

זה לא משהו שאוהבים לעסוק בו, מוות. לקרוא לו בשם, לכתוב עליו. הקרבה אליו מאיימת. כאשר אנחנו חגים בסביבתו, פעמים רבות אנחנו לא מצליחים למצוא את המלים המדייקות, הנוגעות, הייחודיות, ונופלים אל מטבעות לשון שגורות, שלרוב מצליחות להביע רק מעט מעוצמת רגשותינו: "אני משתתפ/ת בצערך", "שלא תדעו עוד צער", "תנוחמו משמיים". המפגש עם הצער, הכאב והאובדן מאיין את המלים, הופך את השפה לפלקטית, לריקה, כזו שלא מצליחה לגעת בעומק הכאב, שפה מתה.

אני חושבת על ימי השבעה: מצד אחד השיח על האדם שנפטר עם הבאים לנחם, שיח אינטנסיבי הרבה פעמים, כולל צפייה בתמונות, בסרטים, בדברים שהאדם כתב והשאיר אחריו; מצד שני היומיום: השיח על השגרה, על דברים של מה בכך, הסחת הדעת. והפער הזה שבין החיבוק של ימי השבעה לבין הבדידות שאחר כך, הגעגוע המכרסם, הזיכרונות, פרטי היומיום המזכירים, המכאיבים – מאכל שאהב לאכול, משוררת שאהבה, ברדיו שיר שהיה אהוב עליו במיוחד, רחובות, חנויות, ריח שמזכיר. איך מוצאים לזה מלים? לאן להוליך את הכאב הזה? מה לעשות איתו? איך להימנע מלהתעלם, להימנע מלשקוע בשגרת היומיום המתאמצת להסיט את הזיכרון והכאב למקום לא מדובר בנפש, אך יחד עם זה לא לשקוע ולשקוע למצולות היגון? מה זה לעבד אֵבֶל?

רולאן בארת כתב ב'יומן אֵבֶל – המתעד את אבלו על מותה של אמו, כך: "מ' ואני מרגישים שבאופן פרדוכסלי (הואיל ובדרך כלל אומרים: עִבדו, הסיחו את דעתכם, היפגשו עם אנשים), דווקא בשעה שאנחנו דחוקים, עסוקים, מוטרדים, מוחצנים, אנחנו חשים יגון גדול יותר. הפנימיות, הרגיעה, הבדידות מפחיתות את הכאב שבו" (בארת, יומן אבל, הוצאת כתר, 2010). כלומר, דווקא הניסיון לדחות את העיסוק במוות ובאובדן מעל האדם המתאבל – מעמיק את היגון עוד יותר, משום שלא ניתן לרגשות הכאב מקום ביטוי. הם ממשיכים לבעבע בנפש, ללא האפשרות ללוש אותם, לגעת בהם, לבכות אותם, למצוא להם מלים. ובכל זאת, הנטיה הרווחת היא לנסות להסיט את המוות הצידה, לעורר חיים, להשכיח. כשאני מתייחסת כאן ל"מוות" אני מתייחסת גם למוות ממשי של אדם וגם למצבי חיים הטומנים בתוכם אובדן. בין אם מדובר במוות ממשי ובין אם מדובר באובדן רגשי אנחנו מפחדים מכך פחד מוות. הפחד הוא כמו מוות: משתק, טוטאלי, והוא גם פחד מן המוות: כאשר אדם נפרד מבן/בת זוג חבריו מנסים פעמים רבות להסיח את דעתו: לפגוש חברים, לצאת, להתרועע, העיקר שלא להיות באבל, לא לשקוע בכאב, "יש עוד הרבה דגים בים" (אבל אני לא רוצֶה לצאת למסיבה להכיר בחורות; כואב לי, עצוב לי. אני מבכה את הקשר שלנו עכשיו. אני אוהב אותה ואיבדתי אותה. תאפשרו לי לדבר עליה, גם אם נמאס לכם לשמוע. לא אכפת לי מהדגים, לא אכפת לי מהים. בשבילי היא האחת); כאשר ילד קטן מאבד צעצוע שאהב תגובה נפוצה של הורים היא: 'לא נורא, נקנה חדש' (לא חדש, לא חדש. אני אוהב אותו, את הארנב שלי, אין עוד כמוהו, אין בכלל. לא רוצה חדש); בניחום אבלים שומעים לא אחת את הביטוי "תהיו חזקים" (אבל אני רוצה להיות חלשה עכשיו, איבדתי אותו, מה אעשה בלעדיו, לא יודעת איך יראה המחר, איך אפשר להמשיך). המניע מאחורי האמירות האלו הוא להרחיק את העצב ואת הכאב, כאילו אפשר לדלג מעליהם, כאילו אפשר להימנע מהם. אבל אי אפשר, ולכן האמירות האלו משאירות לבד כל כך. הן לא נותנות תיקוף לאובדן ולכאב, לא מהוות להם הד; ואז גדל הפער בין הפנים לחוץ: כלפי חוץ האדם נראה "בסדר", "המשיך הלאה", אבל בלבו פעורים הכאב הגעגוע שאין לו אפשרות לחלוק עם החוץ.

מדוע אנחנו דוחים את מפגש הנפש עם המוות, מסלקים אותו מעלינו? אולי משום שהקרבה לאזורי מוות מפגישה אותנו עם אזורים מתים בתוכנו: עם בדידות, עם רִיק, עם דיכאון; אולי כי היא מעוררת בנו מחשבות על סופיותנו שלנו ושל הקרובים לנו. וכך אנחנו ממיינים ומפצלים: שואפים להכניס לתוכנו את השמחה, את החיים, את המוזיקה הקופצנית, את השמש, את ריצוד קרניה על מי הים; מנסים לסלק מתוכנו עצב, שירים נוגים, שמיים שחורים; שלא יגע בנו המוות הזה.

בספרי "שׂמה והולכת" (הוצאת קשב לשירה, 2012) הכתוב כפואמה על דמות שקראתי לה "מילי", כתבתי כך: "מִילִי עוֹשָׂה הַכֹּל/ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת./ כְּשֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת עַל הַמָּוֶת/ הִיא מְקִיאָה./ הִיא לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת אוֹתוֹ/ בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ/ אָז הוּא יוֹצֵא לָהּ/ דֶּרֶךְ הַפֶּה./ הַמִּרְקָם שֶׁלּוֹ מַגְעִיל אוֹתָהּ./ הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ – בְּאֹפֶן מַפְתִּיעַ –/ אֵינֶנּוּ שָׁחֹר. / מִילִי מֻכְרָחָה לִחְיוֹת./ וְהִיא מֻכְרָחָה שֶׁהָאֲנָשִׁים סְבִיבָהּ/ יִחְיוּ גַּם./ בִּגְלַל זֶה הִיא תּוֹפֶסֶת אוֹתָם/ וּמְטַלְטֶלֶת אוֹתָם כָּל הַזְּמַן –/ כָּכָה הֵם חַיִּים, כָּכָה הֵם חַיִּים./ גַּם אֶת הַגּוּף שֶׁלָּהּ הִיא מְטַלְטֶלֶת./ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד שֶׁל מְנוּחָה/ שֶׁבְּטָעוּת יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ/ כְּאִלּוּ מָוֶת./ מִילִי עוֹשָׂה הַכֹּל/ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת./ הִיא חַיָּה. הִיא חַיָּה". כשאנחנו – כמו מילי – מקיאים את המוות מתוכנו זה נראה כאילו אנחנו חיים, אבל הטלטלה האינסופית, המעייפת, מכסה בעצם על המוות שבפנים, ולא רק שהיא מכסה עליו – באופן פרדוכסלי, היא גם מייצרת מוות: ברגע שאדם חווה בתוכו אובדן וכאב אבל לא מאפשר להם מקום ו"חי" באופן מוגזם – הוא ממית את המגע החי שלו עם רגשותיו העמוקים והאותנטיים, עם עצמו. וכך, באופן פרדוכסלי, דווקא הניסיון להימנע ממפגש עם המוות – ממית בעצמו.

אבל יש רגעים שבהם המוות מרים את ראשו, רגעים בהם נחשף התעתוע, נחשף הניסיון למחוק אותו; אולי אלו הם רגעים של לבד, שבהם מפציע זיכרון או כאב שחומק; אולי אלו רגעים של משהו שמזכיר; ואולי זה מן רגע כזה שפתאום הנפש מרשה לעצמה להכיר בכך שהטלטלה אינה ממלאת עוד, אינה מצליחה לכסות. הרגעים האלו מפגישים אותנו עם חרדה ועם יגון מעצם הבנת מפגש הנפש עם האין – זה שבמציאות וזה שבתוכנו, אבל ההבנה הזאת ומעבר דרך חלקי האין שבתוכנו הם הדרך היחידה לצמוח ולממש חלקים של שמחה באופן חי ואותנטי. כל ניסיון לעקוף את העיסוק באין, במוות ובאובדן יותיר את הנפש עם מטען-מוות גדול ולא מפורק בתוכה, שהיא תישא אותו איתה לכל מקום, גם ברגעי השמחה.

וכך אומרת מילי בשלב הזה, שבו היא מבינה כי עליה להכניס לתוכה את ה"אין", את המוות: "וּמַה יִּקְרֶה לִי שָׁם/ בְּאֶרֶץ הָאֵין./ הַגּוּף שֶׁלִּי יִהְיֶה כְּמוֹ פֶּרַח/ הַפּוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ, מִבְּלִי שֶׁמִּישֶׁהוּ מִתְבּוֹנֵן בּוֹ/ וְאוֹמֵר: יָפֶה./ הוּא יִצְמַח מֵעַצְמוֹ/ מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יַשְׁקֶה אוֹתוֹ./ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת תַּעֲבֹר שָׁם צִפּוֹר,/ תַּחֲלֹף, לֹא תִּתְעַכֵּב./

וּמַה יִּקְרֶה לִי שָׁם./ יִהְיֶה שָׁם שֶׁקֶט כְּמוֹ כַּמָּה יָמִים אַחֲרֵי אָסוֹן הֲמוֹנִי. זוֹ אֲנִי/ שֶׁהוֹרֶגֶת עַכְשָׁו/ אֶת כָּל הָאֵינִים הַקְּטַנִּים/ בַּדֶּרֶךְ לָאֵין הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת." ובהמשך: אֲנִי מַפְסִיקָה עַכְשָׁו לְהָקִיא אֶת הַמָּוֶת מִתּוֹכִי./ אֲנִי לוֹקַחַת סַכִּין וּמַזְלֵג וְנוֹעֶצֶת בּוֹ./ אֲנִי מְבַתֶּרֶת אוֹתוֹ לַחֲתִיכוֹת./ בּוֹא, בּוֹא, תִּכָּנֵס עוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה,/ אֲנִי אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ בְּלִי מֶלַח, /אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ לֹא מְבֻשָּׁל, /אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ חַי, /לֹא מַפְסִיק לָזוּז לִי/ בֵּין הַיָּדַיִם." כלומר, המפגש עם האין מעורר חרדה מפני השתלטותו על הנפש (האין הופך לארץ שלמה) ומפני הבדידות הגדולה שהוא צופן בחובו, אך יחד עם זה ישנה גם ההבנה שהמפגש הזה מאפשר צמיחה (הגוף יהיה כמו פרח) ושהדרך היחידה בחזרה אל החיים עוברת דרך המפגש עם המוות; אולי לכן המוות חי ו"זז לה בין הידיים". רק ברגע שמפסיקים להקיא את המוות ומאפשרים לנפש להעביר אותו דרך מערכת העיכול שלה, לפרק אותו, לנעוץ שיניים בכאב – אפשר לפלס דרך אל החיים.

אם כן, לעתים מתרחש תהליך ההבנה שהדרך היחידה להצליח לפרק מעט מעט משהו מעוצמתו של גוש המוות החי בנפש היא לאפשר לעצמנו לפגוש אותו בתוכנו, מפגש חי. אבל כיצד ניתן לעשות את זה? איך אפשר לגעת שם, באזור המת הזה שבו אפילו השפה מאבדת לעתים מחיותה? – אחת ההצעות שאני רוצה להציע לשם כך היא זו: באמצעות שפה חיה המדברת את המוות. "שפה חיה", כלומר מטאפורית, בעלת מגוון רבדים, כזאת המעוררת אסוציאציות, זיכרונות. למשל שפה ספרותית – ושפת השירה בפרט – כזאת הנוגעת בנושאים של מוות, אובדן וגעגוע.

אני חושבת למשל על שירו של אבות ישורון: "איך נקרא": "אֵיךְ נִקְרָא שֶּׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,/ וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?/ אֵיךְ נִקְרָא שֶּׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,/וְאִישׁ לא חַי?// אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,/ וְהַמִּכְתָּב לא נִכְתַּב?/ וְהַמִּכְתָּב לא נְשְׁלַח?/ איך זה נקרא?". בשיר הזה מצביע ישורון על התהום הנפערת בלב עם אובדן הבית, עם אובדן אנשים שהם בית, התהום של הסירוב לקבל זאת, המתבטאת בזעקה: "איך זה נקרא"? כמו לומר: זה מעל לכל אפשרות ותפישה, אז אך אפשר בכלל לקרוא לזה בשם? הכתיב החסר, השבור, המרוסק של ישורון, ממחיש גם הוא את השבר והחסר: המילה "איננו" מפורקת, שבורה, שמוטת ו"ו חיבור, כמו פירק המוות את האפשרות לחבר את חלקי הנפש. אך דווקא ההצבעה על הפירוק הזה, על עוצמות הכאב ועל התדהמה באמצעות השירה – מאפשרת לגעת בכל אלו ובכך ליצור אפשרות לחיבור חלקי הנפש. תהליך טיפולי המשלב בתוכו עבודה באמצעות ספרות יכול לאפשר שיח של המטופל עם הדובר בטקסט, שיח עם הבית האבוד, ובאמצעות כך שיח עם עצמו – עיבוד הרגשות והשלב הנפשי שהוא נמצא בו מבחינת תהליך האֵבֶל – ועם הבתים האובדים והאנשים האובדים שלו. השיח הזה יכול לאפשר נגיעה באזורים האלו, מחשבה אותם ולתוכם וחיבור חלקי נפש.

באחד מדפי יומן האֵבֶל שלו כותב בארת': "לא, לא לכלות את האבל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטַטי (שיתוק, מחנק, הישָנוּת אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל." מטרתו של עיבוד האֵבֶל, של דיבור האֵבֶל איננה לכלותו, אלא להפוך אותו לנזיל; לכזה המקיים תנועה בתוך הנפש, המאפשר לנפש לקיים תנועה, להחיות זרימה בתוכה. דווקא השהייה ב"ארץ האין" ובתוכה מציאת מלים חיות ואותנטיות עבור המוות, עבור האֵבֶל, מאפשרת ל"ארץ האין" להפוך מארץ שוממה, אסונית, נעדרת קינון ציפורים – לארץ חיה, הרוקחת מתוך תהומות האין – תנועה שוצפת של יש, של חיים.

ליאור גרנות – ביבליותרפיסטית

www.bibliotherapy.co.il



תגובות גולשים
שם ושם משפחה
אימייל
תיאור קצר
אינדקס נותני שירות
בחר אזור ועיר בארץ
חיפוש חופשי

הכתבות הנצפות ביותר

אבק דיגיטלי

לכל אדם יש כיום נכסים דיגיטלים וזה כולל בין היתר : כתובת מייל , פרופילים ברשתות חברתיות שונות ,תמונות מה שיקרה לכל הנכסים הללו כאשר אותו אדם ילך לעולמו אינו מוסדר בחוק עד לעצם היום הזה

מודעות אבל אונליין

הצורך בפרסום מודעת אבל

לרשימת הכתבות המלאה לחץ כאן
מציג תוצאות 1 - 2 מתוך 47
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>

הכתבות הנצפות ביותר

אלמנים ואלמנות, שימו לב: תביעה לקצבת שאירים מומלץ להגיש לא יאוחר מ-12 חודשים מיום הפטירה של בן /בת זוגכם

אלמנות ואלמנים רבים אינם מודעים לזכאותם לקבל קצבת שאירים מביטוח לאומי. הקצבה מוגדרת, יחד עם קצבת ילדים וקצבת זקנה, "קצבה אוניברסלית", החלה על כלל האזרחים, ללא הבדל מעמד או הכנסה

מתי אני צריך לפנות לעורך דין העוסק בדיני מיסים?

בכל מקרה של הליכים מול מס הכנסה ומע"מ, תשלומים למדינה, הליכי שומה, ליקויים בניהול ספרים, תכנון מס וכד'.

לרשימת הטיפים המלאה לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות
האתר הוקם על ידי ארטוויז'ן בע"מ באמצעות מערכת ה-Truppo