אבל מורכב
בעלה מת לפני ארבע שנים, והיא עדיין ישנה על הספה בסלון ומחזיקה במקפיא ארוחות שבישלה עבורו - איך נדע מתי האבל שלנו חוצה את גבולות הנורמלי
במאמר מאת קתרין שיר שפורסם במגזין הרפואה של ניו אינגלנד (The New England Journal of Medicine) מתואר מקרה של אישה בת 68 שפנתה לרופא בעקבות בעיות בשינה ארבע שנים לאחר מות בעלה. במהלך התשאול, היא סיפרה לרופא שהיא ישנה על הספה בסלון, כי היא לא מסוגלת לישון במיטה שהם ישנו בה יחד. שהיא הפסיקה לאכול באופן סדיר, כי זה גורם לה להתגעגע אליו יותר מדי, שהיא עדיין מחזיקה במקפיא ארוחות שבישלה עבורו. בנוסף, היא מדברת לעיתים קרובות על כמה זה לא הוגן שבעלה מת, ונעה בין כעס על הצוות שטיפל בו לבין כעס על עצמה שלא זיהתה את המחלה בשלב מוקדם יותר.
כולנו מגיבים קשה למוות של אדם קרוב, חווים אבל, צער עמוק, כעס, אבל גם בלי להיות פסיכולוגים או מומחים, ברור שהמקרה המתואר במאמר קיצוני יותר, כי חלפו ארבע שנים מאז מות בעלה של האישה, והיא פיתחה שגרה אבנורמלית (ישנה בסלון, אוכלת באופן לא סדיר, מחזיקה במקפיא אוכל מקולקל). כ-2-3% מהאוכלוסייה ברחבי העולם סובלים מאבל מורכב, והוא נפוץ יותר בקרב הורים שאיבדו ילד, בקרב אנשים שאיבדו את בן זוגם לחיים ואחרי מוות אלים. אבל מורכב הוא לרוב חמור יותר וממושך, והוא פוגע בתפקוד שלנו. יחד עם זאת, לא תמיד קל לזהות מתי אבל חוצה את גבולות הנורמלי. חוקרים ותיאורטיקנים ניסו להתייחס למשתנים כמו משך האבל, עוצמתו, מידת הפגיעה בתפקוד ועוד, אבל ההגדרות הללו אינן חד משמעיות, כמו גם תלויות תרבות.
במאמרו "אבל ומלנכוליה", למשל, מבחין פרויד בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. תהליך האבל הנורמטיבי מביא להפסקה זמנית של העניין בעולם החיצוני. האדם שקוע כל כולו בתהליך האבל, והאינטסיביות הזאת מאפשרת לו להשתחרר מהמחויבות לקשר הרגשי עם הנפטר. לעומת זאת, באבל פתולוגי או "מלנכוליה", האדם אינו משתחרר מהקשר לנפטר ואינו משלים עם האובדן, הוא חווה מצוקה עזה ומתמשכת ופגיעה בקשריו הבינאישיים, התעסוקתיים והחברתיים. לפי פרויד, אהבה היא אמביוולנטית ומכילה גם יסודות תוקפניים. המלנכולי חווה כלפי הנפטר גם רגשות כעס וטינה, רגשות אלה מעוררים אשמה, ולכן מומרים בתוקפנות כלפי העצמי.
סימפטומים אופייניים לאבל מורכב כוללים געגוע עמוק ו/כאב, היזכרות ומחשבות תדירות על האדם שנפטר, תחושת חוסר אמון או אי יכולת לקבל את מותו, וקושי לדמיין עתיד בעל משמעות בלעדיו. לרוב, הם יוגדרו כפתולוגיים רק אם הם נמשכים זמן רב לאחר אירוע המוות. כאמור, הגדרת האבל כ"מורכב", "מוגזם" וכך הלאה איננה חד משמעית, ונובעת במידה רבה מהערכות סובייקטיביות של הסביבה ושל המתאבל עצמו. ההחלטה האם לפנות לטיפול תלויה, אם כן, במידה בה אנו חשים שאנו זקוקים לעזרה, ואפשר לפנות לטיפול ולעבד את האובדן בכל שלב בתהליך האבל.