יש לי חשבון עם אלוהים

איך אפשר להפיל על משפחה אחת כל כך הרבה אסונות

יש לי חשבון עם אלוהים

 איך אלוהים  יכול לפגוע כל כך הרבה פעמים במשפחה שלנו.

לפני 6 שנים נהרג הנכד שלנו נדב בן התשע. הוא יצא עם משפחתו של חבר טוב  לטיול בצפון. במהלך הטיול עצר אב המשפחה את רכבו, על מנת לקנות שתיה וחטיפים בחנות הנוחות שמעברו השני של הכביש. בעוד בני המשפחה ישובים במקומותיהם, קפץ נדב מהרכב להצטרף לאביו של חברו, ולרוע המזל, לא הספיק  לחצות את הכביש כאשר רכב שהופיע בפתאומיות פגע בו וגרם למותו.

מאז ביתנו דפנה, אמו של נדב לא הצליחה להתאושש. אישה יפה ומצליחה, בעמדה בכירה בבנק. עם כל התמיכה שקיבלה במקום העבודה, אחרי שנה החליטה לעזוב. לא רצתה שירחמו עליה וגם סדרי העדיפויות שלה בחיים, מה חשוב יותר ומה פחות, השתנו ב- 360 מעלות. בעלה איש עסקים, נסגר רגשית, המשיך את חייו והתמקד בגידול שני הילדים, אחותו ואחיו המבוגרים מעט מנדב. לעומתו דפנה יצאה מעט לחדר כושר, או לשחות בים, דאגה לילדיה ברמה הבסיסית,  אך לא מעבר לזה,  נעשתה עצובה מיום ליום, ובהדרגה נכנסה לדיכאון.

היא  טופלה על ידי מיטב הרופאים, נטלה תרופות, ולמשך מספר שנים היה רושם שהטיפול התרופתי שיפר מאד את מצבה. החלה לצאת עם חברות לבתי קפה, לתצוגות אופנה, מדי פעם לקולנוע או הצגה. דאגה לילדיה, הכינה להם אוכל, עשתה כביסה, ואף הקפידה עם הכנת שעורי הבית, אך גם ויתרה לא מעט. חשבתי לעצמי שכך נראים "חיים נורמאליים"  של אם שכולה העושה כמיטב יכולתה לתפקד.

לפני שנה, להפתעת כולנו, דפנה ניסתה להתאבד בנטילת תרופות בכמות גדולה. הדבר התברר בסמוך למעשה ולאחר מספר שטיפות קבה, מצבה הגופני השתפר ומצב רוחה עוד יותר. בחיוכה המדהים הצליחה לשכנע את הצוות כי היא במצב מצוין, ושוחררה לביתה.

כעבור חמש שעות, כשהייתה לשתי דקות לבדה, קפצה אל מותה, מהקומה השביעית.

אני כל כך עצובה וכועסת אמרה אימה של דפנה. איך לא שמנו לב, למה הרופאים שחררו אותה כל כך מהר מבית חולים? הם לא יודעים שהזמן המסוכן ביותר הוא "ההרגשה המצוינת", שאחריה מתרחשים אירועי אובדנות נוספים?..

 "כך או כך, לבסוף ביתך היתה מצליחה לטול את חייה. אם לא בפעם הזו אז בפעם אחרת" הגיבו בני משפחות אחדות שבניהם התאבדו, ולדבריהם למדו זאת עם השנים וההתעמקות בנושא.  מאז, סיפרה נאוה סבתו של נדב,  כעסיה עברו מהטלת אשמה על הקרובים לבתה, על הצוות הרפואי ועל אחרים שלא מנעו את מותה– לכעס על אלוהים. הפסיקה ללכת לבית הכנסת בחגים, וגם החגים עצמם כבר מזמן לא חגים במובן המקובל, או כפי שנהגה לחגוג בעבר.

"איך אפשר להפיל על משפחה אחת כל כך הרבה אסונות", שאלה בטון מריר וכועס.

בקבוצת התמיכה, הסברתי להוריה של דפנה ולאחרים, כי כאשר אין לנו שליטה על המצב, כשהמעשים וההחלטות אינם בידינו, ובמיוחד כאשר ההתרחשויות הן בניגוד לתפיסה הטבעית שלנו את היקום, כמו למשל, כשהורים הולכים לפני ילדיהם, שמוות בגיל צעיר אינו טבעי וכ"ו, אנחנו מנסים לייצר מצב של שליטה. נגרמים סדקים ושברים בתפיסת העולם שלנו.

שליטה, גם אם מעטה,  אנחנו משיגים לרוב  בחיפוש 'הפשר', 'הסיבה'. למה קרה כך וכך? אילו היינו נוהגים אחרת התוצאה היתה שונה... ואילו לא היינו קונים לו את האופנוע..., ואילו היינו מסרבים לממן לה את הטיול לדרום אמריקה או את  מימון הכרטיס לטרק בהודו.......ואם היינו מביאים לה מומחה אחר, ואם היה משתכנע לעשות בדיקות תקופתיות...ואם הייתי לידה, ואם הייתי נפרדת... וכו וכו. חיפוש אשמה או רגשות אשמה גם הן תגובות אנושיות ומוכרות בעת חיפוש הסיבות למצבים המנוגדים לתפיסת עולמינו.

יצירת 'הסיבה', מעניקה לנו תחושת שליטה ביקום, ומאפשרת לעשות  סדר בכאוס הרגשי שלנו. מציאת הפשר מספקת לנו גם מקור להפניית הכעס והתסכול, לצד חיזוק  ביטחון ושליטה.

ואין לכך קשר אמיתי עם אלוהים.

   ד"ר תמר אשכנזי

מחברת הספר ״ אבל - היום שאחרי״