יום הזכרון הפרטי שלי

הרופאים אמרו שזה לא נורא. שזאת מחלה שלא מתים ממנה ושעוד יגיע לשיבה טובה. ישבנו שלושתנו וחיסלנו את הפיצה. אז עוד היה לו תיאבון בריא.

 

כמה חודשים אחר כך התחיל מסע הייסורים שלו. כמו כל דבר בחיים, גם המוות התחיל בקטן. מאד קטן. כזה ששרט לנו את הברך כשהתחבאנו בין השיחים, או עקצץ דרך בד החולצה כשהצמדנו פרח לדש. וכשכל זאטוט מסמן וי על מצנחי רחיפה, זינוקי באנג'י או ערפילים ב"דרך המוות", מי שיער בנפשו שקוץ אחד, קוץ קטן של ורד, יוכל לו, לגוף של אבא שלי, הגדול והחזק. גם אם חודשיים בקושי אכל, גם אם ירד במשקל ונחלש, גם אם דמעות עולות בעיניו מבלי שאיש יבין למה.

ידעתי שהוא חולה. ידעתי שסיכויי ההחלמה קלושים. גם כשנותרו לו ימים ספורים, ידעתי. המוות בא במפתיע. 

לא ידעתי שיפקוד את חלומותי מדי לילה. שמדי לילה אציל אותו ואתעורר שוב ושוב אל מותו. ברגעים מסויימים לא ידעתי שאמשיך לחיות אחריו.

 

שלוש שנים עברו ואני עוד חיה. שלוש שנים אחרי הספירה, ונקודת האפס מוצאת לה אחיזות חדשות. 

לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים.

הוא עלה לתקן 

כנף של ענן

ותיכף יחזור 

עם כוס מים.