חמשת שלבי האבל
מודל חמשת שלבי האבל מתאר את התהליך שעוברים אנשים שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית, או שמתמודדים עם מותו של אדם קרוב.
בספרה "על מוות וגסיסה" (1969) פרסמה לראשונה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס מודל המתאר תהליך של חמישה שלבים אותם עוברים אנשים שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. נמצא שהמודל נכון גם עבור מצבים אחרים של אבדן עבור האדם, כגון מות אדם קרוב, גירושין, או גילוי טרגי על עצמו או על מי מיקיריו. ספרה של קובלר-רוס הביא להעלאת המודעות לטיפול העדין שנדרש עבור אנשים המתמודדים עם אבדן.
חמשת שלבי האבל:
הכחשה
הכחשה היא מנגנון הגנה המסייע לאדם עם קבלת הידיעה המרה. בשל הקושי הרב להתמודד עם הידיעה שהסוף מתקרב, בשלב ראשון החולה לא מאמין ומשוכנע שמדובר בטעות. "אני מרגיש בסדר", "זה לא קורה לי", "זה לא יכול להיות", אלה אמירות אופייניות לשלב זה. עלינו לנהוג באדם החולה או המתאבל בסבלנות מירבית ולהבין שההכחשה היא חיונית – היא מאפשרת זמן "לעכל", להתארגן ולגייס כוחות, בדרך אל השלבים הבאים, ואל ההסתגלות למצב.
כעס
רוב בני האדם לא יכולים להתכחש לאורך זמן לידיעה על מותם המתקרב או על מות אדם קרוב. אחרי ההכחשה יכולים לבוא לידי ביטוי רגשות קשים של קנאה, שנאה או כעס: "למה דווקא אני? זה לא הוגן!", "איך ייתכן שזה קורה לי?". זהו שלב קשה מאד להתמודדות, הן לאדם עצמו והן לסביבתו, כיוון שהכעס מופנה הרבה פעמים החוצה, אל האנשים הקרובים ביותר. חשוב לזכור שזהו זעם שמקורו בכאב גדול, וגם אם הוא נראה שרירותי או חסר הבחנה - הבנה וקבלה מצד הסביבה הקרובה יכול לסייע לאדם להתמודד ולהמשיך הלאה, בעוד שתגובה תוקפנית או חסרת אמפטיה מד הסביבה עלולה ליצור תחושה קשה של בדידות.
מיקוח
שלב זה מאפיין בעיקר אנשים החולים במחלה סופנית, הנאלצים להתמודד עם קבלת הידיעה על המוות המתקרב ועם אובדן המתרחש בהדרגה. (השלב נדיר בקרב אבלים על מוות שכבר התרחש). "אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים לחיות" - החולה מבקש לדחות את הקץ ולמנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו, חומרי או רוחני, בתמורה לדחיית גזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות.
דיכאון
"הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?", "הוא מת / אני הולך למות, מה הטעם בכלל לעשות משהו?", אלה אמירות אופייניות לשלב זה, המלוות בתחושה חזקה של אבדן, רגשי אשם, בושה, מחשבות עגומות, תחושת כישלון או החמצה. קובלר-רוס טוענת כי שלב הדיכאון מהווה עיבוד רגשי של המצב, שיוכל להביא לבסוף לקבלה והשלמה. למרות שבשלב זה קשה מאד לעודד ולהרגיע את המתאבל, מומלץ לתמוך בו או בה בהקשבה ובהבנה.
קבלה
אם הצליח החולה או המתאבל לעבור את השלבים הקודמים בתמיכת הסביבה, לרוב מגיע שלב הויתור על המאבק, הפסקת המשא ומתן והחשבונות עם העבר ועם הסביבה. בשלב זה מבטא האדם מגוון של רגשות, גם מהשלבים הקודמים, מגיע להשלמה המוות ונפרד מהקרובים שאיבד או שעוד מעט יאבד. אמירות כגון "יהיה בסדר", "אני לא יכול להילחם בזה, לפחות אתכונן לזה", אופייניות לשלב זה. לאחר שהכאב והמאבק נגד המצב התישו ורוקנו אותו, עשוי האדם להתכנס בתוך עצמו ולהזדקק לשקט ולמנוחה. קבלת המצב תאפשר תהליך של פרידה.