יום השנה השלישי של בעלי

אבל מה יהיה עם התוכן של האזכרה. ברור לה שחייבים למצוא פתרון. והיא חוששת, עוד בבית הספר הכתיבה לא היתה החלק החזק שלה.

 לא מסוגלת לכתוב דברים ליום השנה השלישי של בעלי

החברים שעזרו לארגן את האזכרה הראשונה והשנייה, יגיעו השנה אבל הם כבר לא יוזמים או מציעים,  ולאלה אלמנתו  של עמיר כבר לא  נוח לבקש עזרה.

כל כך הרבה עזרו ותמכו והיו בשבילה, היא לא יכולה  לבקש יותר. ובכלל, הגיע זמן חשבה לעצמה, שתעמוד על רגליה ותיקח אחריות על תוכן האזכרה.

אלה נכנסה לחץ. גם ככה החודש שלפני יום השנה הוא עצוב וקשה יותר. איך תגייס כוחות איך תתארגן לאזכרה.

הילדים, כולם בוגרים, לא בטוחים שיכתבו, יחליטו בסמוך לאירוע. הם ידאגו למיקרופון ולהגברה, יבחרו את השירים שיושמעו ויביאו את המחשב הנייד, הבנות תאפנה עוגות והיא תזמין כריכים ופרי כיבוד לחברים שיתאספו בביתה בתם האזכרה. גם יין. חייבים יין, בעלה אהב לשתות עם החברים בביתם שמול הים, ואין יותר מכך להזכירו ולהנציחו.

היא תכין את דלי הפרחים ממנו יקחו  החברים להניח על הקבר בתם האזכרה. סביבת הקבר בלאו הכי מטופחת על ידיה כל ימות השנה, כך שנחסכה ממנה פעילות מיוחדת לקראת האזכרה. לפחות דבר אחד ירד מהרשימה.

אבל מה יהיה עם התוכן של האזכרה. ברור לה שחייבים למצוא פתרון. והיא חוששת, עוד בבית הספר הכתיבה לא היתה החלק החזק שלה. אז עוד לא אבחנו הפרעות קשב ודיסלקציה.  אז איך היא תכתוב עכשיו? אולי זה לא ישמע טוב, לא יובן כפי שרצתה, לא יהיה כתוב טוב...חוסר הביטחון שבכתיבה ליווה אותה כבר שבועות אחדים, ותפס כל רגע פנוי ממחשבותיה.

אלה אמרה שהיא תכתוב.

בשיחת הבוקר המוקדמת שלנו, כפי שהנהגנו לאחרונה בדרכינו לעבודה, סיפרה שהתחילה לכתוב אבל שאינה יודעת איננה בטוחה.   הצעתי שתקרא, והיא בשמחה הקריאה לי מספר שורות.  הצעתי להוסיף מילה כאן ומילה שם, לעשות הקשרים, חיבורים, טיפה סדר. הייתי מופתעת שהתמסרה לכך והסכימה לשלוח אלי את כל שכתבה. התגברה על הבושה ועל חוסר הביטחון.

שלחה ארבעה עמודים. כתבה הרבה. הפליגה במחשבותיה וברגשותיה, תארה את הזמן שחלף מאז לכתו של בעלה, את התובנות שקבלה מאז שהוא אינו לצידה. מה למדה ממנו, מה נתן לה הקשר המשותף שלהם ושנות הנישואין הארוכות, לעצמאותה עכשיו, לתפיסת עולמה. סיפרה על כל ילד בנפרד, מה למד כיצד התקדם, במה הוא דומה לאביהם. יחד עם זאת סיפרה על הכאב ועל הגעגוע, ועל הלילות בהן גם הכרית נרטבת מדמעות.

אני, שמורגלת בכתיבה, נדהמתי לקרוא דברים מרתקים, מהלב, נקיים מסופרלטיבים ומלאים מרסיסי חיים אמתיים ואותנטיים. 

לא נשארה לי עבודת "תיקונים" אלא רק ליטוש פה ושם. כשדיווחתי לה את התרשמותי מתברר שהפתעתי אותה מאד. מה ? באמת? כתבתי טוב?

עד לרגע זה קולה של אלה מהדהד באוזני, קוראת באזכרה את הדברים שכתבה. זבוב לא נשמע באוויר. דממה וקשב מוחלט. היא הביאה את התוכן המרכזי באזכרה ואחריה נשא מספר דברים אחד הילדים. לסיום חבר ותיק אחר סיפר על חוויה מיוחדת שלו עם עמיר ז"ל  שהעלתה חיוך של געגוע על פני הנוכחים הרבים.

הושמעו השירים, החברים הרבים הניחו פרחים יפים על הקבר....וכל השאר סופר לאחר מכן על כוס יין מול הים.

אזכרה שלישית, שהפיקה אלה אלמנתו של עמיר,  בפעם הראשונה.  הרבה בטחון וכוח שאבה מיום זה, שישמשו אותה גם להמשך. 

 ד"ר תמר אשכנזי

מחברת הספר ״ אבל - היום שאחרי״