אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
הציטוט
הזה לקוח משירו של חיים נחמן ביאליק "לאחר מותי". ביאליק כתב לעצמו הספד
בעודו בחיים, אשר לכאורה ביטא משהו פרטי, ייחודי לו: הוא משורר, וחייו הינם השירה,
ולכשימות השירה הזאת תיפסק. אבל השיר הוא גם אוניברסלי, ומבטא תפיסה של החיים
כשירה, ושל מוות כהפסקה של השירה הזאת, ולא במקרה, רבים מזדהים עם ההספד של
ביאליק, ומצטטים מהשיר כאשר הם חולקים כבוד אחרון ליקיריהם, גם אם אלה לא היו
משוררים. הביטוי "שירת חייו באמצע נפסקה" מופיע על גבי מצבות רבות.
ב-2013 יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "מילים בסוף הדרך” (ערכה ואספה: תמר
ברוש), שמאגד בתוכו כ-80 הספדים ישראלים משמעותיים מאז קום המדינה. בין ההספדים המופיעים בספר:
חיים נחמן ביאליק מספיד את מיכה יוסף ברד'צ'בסקי; יצחק נבון מספיד את יגאל אלון;
יאיר לפיד מספיד את יוסי בנאי; עלי מוהר מספיד את סשה ארגוב; יצחק לבני מספיד את
דליה רביקוביץ' ועוד. במרבית המקרים, המספידים והמוספדים הם דמויות ידועות, כאלה
שהקדישו את חייהם לפוליטיקה, לעשייה חברתית, ליצירה, לאקדמיה וכך הלאה. בנוסף על
הההספדים, הספר כולל גם מדריך קצר לכותבי הספדים.
חלק מההספדים המופיעים בספר נושאים אופי פוליטי מובהק, כיוון שנושאי ההספד
ו/או המוספד היו דמויות ציבוריות וידועות, ובזמן נשיאת הדברים המספידים היו ערים
לכך שדבריהם יזכו לתשומת לב ציבורית רחבה יותר מאשר קהל הנוכחים בלווייה. כזה הוא,
למשל, ההספד שנשא ב-1956 הרמטכ"ל משה דיין לזכר רועי רוטברד שנהרג כאשר יצא
לגרש כמה חקלאים פלסטינים שחדרו אל שדות קיבוץ נחל עוז. וכך פתח דיין את ההספד
שלו: "אתמול
עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו
התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? 8
שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את
האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את
דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו
במלוא אכזריותו?" ההספד של משה דיין פורסם בעיתונות ושודר ברדיו שוב ושוב,
וצעירים ישראלים רבים הזדהו עם דבריו.
אחרים הם
הספדים קורעי לב ואישיים, כמו זה שנשא הסופר דוד גרוסמן לזכר בנו אורי:
"כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב-’לא’. לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק.
לא יהיה עוד הנער הזה, עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר
עם התבונה העמוקה-בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא, לא יתקיים
הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד
הרכות האין-סופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סוּפה..." ההספד שנשא
דויד גרוסמן פורסם גם באתרי אינטרנט, וניתן לקרוא אותו במלואו פה.