אבא ואמא,
אני שולחת אליכם את שלי שלי.
אתם כל כך תהנו ממנה, היא מדהימה. שילחו לנו אותה חזרה כשיגיע זמנה. יש לה עוד המון להגיד ולעשות כאן אצלנו, עוד כל כך הרבה לתרום ולשפר. היא החזיקה היטב מעמד עד ל'אקזיט הראשון' כפי שהיא כינתה זאת, פרויד או סתם המצאה שלה, ״שבע שנים יש לי להשקיע בזהר, היא אמרה כדי לתת לה אהבה ולעצב את אישיותה כאדם טוב, אוהב רגיש ומוכשר״. את זה היא הספיקה בדרך הכי מדהימה שיש. והשאירה לנו פה ילדה מהממת ודומה לה.
למדו אותה עוד על בני האדם. ספרו לה שיש גם אנשים רעים.
ובכלל אמא, למה לא לימדת אותי להבין ולקבל שיש אנשים רעים כל כך, מפלצות בלבוש אדם, רוצחים שקטים בנעליים רכות, אנסים סדרתיים, כאלה שהרוע נותן להם חיים, סיבה לחיות. נותן להם לפעמים להרגיש משהו שהם מצליחים להרגיש רק כשהם פוגעים באחר. אך לשנות אותם זה לא ניתן.
רק למדת אותנו תמיד לחפש ולראות את הטוב שבכל אחד.
ולשקר? אף פעם. לא רק כי זה לא מוסרי אלא גם כי למה להתעסק בזה. יותר קל לחיות בשקיפות,להודות בטעויות, במגרעות, לשלם את המחיר להתקדם הלאה נקי ומשוחרר.
שלי שכללה גם את זה אמא, מותר לפעמים בדרך מסוימת לא לחשוף את כל הסיפור. יש דברים שרק היא ידעה, ששמרה רק לעצמה, וכשסיפרה זה היה בדרכה המיוחדת, הססגונית והחכמה.
זה בסדר שלא תלך לבית הספר, כפי שאיפשרה לעצמה בעולם הזה בלי לשאול רשות. היא הבינה טוב ממני כמה זה כל כך לא חשוב, הרי צמחה להיות יותר מכל תלמיד שקדן אחר. גם סרט ביימה והפיקה ללא לימודי קולנוע והוא הוקרן בפסטיבלים.
אלוהים עדי כמה אני אוהבת אותה בכל לבי וגופי.
תשאלו אותו, הוא לא מזייף, הוא מדייק הוא יודע בדיוק הכל.
היא היתה לי גם חברה, אחות וכן מודה, לפעמים גם אם.
עלתה עלי באין ספור מונים עם ארבעים שנות חייה. ואיך היא חייתה אותם.
כשמלאו לה שלושים שנה הבנתי גם אני קצת יותר, וידעתי כבר להתוודות בפניה על תפקיד קשה שהוטל עליה עבורי בעולם הזה. למלא חלל של אבדן אב, והיא עשתה את זה בעצמתיות ועם כל כך הרבה צחוק ושמחה. היא הרי נולדה ששה ימים אחרי לכתך אבא. היית צעיר ורצית 92 שנות חיים כמו אביך - סבי, כי ככה חיים אצלכם במשפחה.
ואולי נתנו לה רק ארבעים שנות חיים פה כדי להשלים אותך.
ואני מחפשת את הדמיון בין נשמותיכם, ואולי יום אחד אמצא כי גם אם יש, היא שכללה אותך אבא, היא טיפחה בך יכולות ואיכויות שלא העזת או לא הספקת להעצים.
ארבעים נשמע לי מספר מוכר. קבלה? בודהיזם? אבל מה זה משנה.
כשניגנה בפסנתר, יעדו לה הצלחה, כשרון ענק אמרו עליה. ואת, אמא, בעצם קרבת אותה לעולם המוסיקה. ״סונטת ליל ירח״ הוא המנון עבורנו ברגעים משפחתיים אינטימיים.
בשלנית מיוחדת היית, ושלי עלתה עליך ביצרתיות ובאיכות, כי כמה בשלנים אנחנו מכירים פה שמבשלים על פי הצבע.
נהגנו לההתגאות בך אמא, מארחת חמה, רחבת לב, עם נתינה ללא גבול. תמיד ביתינו היה פתוח לכל דיכפין.
היא עלתה עלינו אמא.
אני ניסיתי לחקות אותך, והיא נהלה בית חם ומארח משלה מצויד ומאובזר תמיד במוסיקה האישית שאהבה, בתאורה המדוייקת, ובצומח שנבחר בקפדנות גם לכד הפרחים, ולקומקום התה.
איש צבא היית, קצין בכיר, התגאנו בך אבא, ושלי עלתה גם עליך, קצינת מודיעין מנהיגה, כריזמטית יצירתית, אומרים עליה מפקדיה.
למדת אותי אמא לא להתרגש מסמכות ומעמד. וכשנבהלים לרגע לדמיין את אותם בעלי תפקיד בתחתונים, כי כולנו בני אדם. ושלי ידעה לגלות את האנושיות שבאדם גם אם היה רק ניצוץ זעיר, והיתה שם לטפח ולתמוך. ועוד הרחיקה לכת, היא למדה למוסס סמכות, חומות, דרגות ומדים והרחיקה הלאה - היא הפשיטה אותם בדמיונה עד ערום מלא.
היא לקחה אותי איתה למקומות הכי נקיים והכי מטונפים, הכי שקטים והכי סוערים.
מי גר בדרום תל אביב מעל שלולית שתן של נוודי רחוב שכורים. ״רק שם צומחים הדברים, לכלוך זה מקום להתפתחות״, היא אמרה לי והיא צדקה. אולי לשם כך לקחה אותי גם להודו, כי רק בזכותה צעדתי ברגליים יחפות על רצפות מזוהמות במקדשים ספוגי חיים.
היא למדה אותי להתקרב להכל, לגעת בחיים, בדרך הכי מדויקת, ״לחקור אמא, תחקרי, עוד ועוד, לא להרפות״ היא אמרה לי כשחפשה באילן היוחסין ומצאה שם עולם ומלואו. שAssume as little as possible חזרה ואמרה והיא צדקה, ואהבה כשגילתה את הקשר להשל. גם אם זה לא הבע״שט. שנים רבות משפחה שלמה על ענפיה נכסה לעצמה קרבת דם לבע״שט, והנה בכלל לא, והשל ממש ראוי ביותר.
היא היתה בוהמיינית בכל נימי נשמתה, כמוך אמא, גבולות וגדרות לא עמדו בפניה, לא עצרו בעדה. התמודדה עם כל מערכת חוקים בכל תחום שהגיעה אליו, השפיעה ותרמה מעצמה. ״תגידי, תשאלי, תשאלי עוד״ אמרה לי.
תמיד מצאה את הפירצה בחומה שאפשר לחדור דרכה, להגמיש את החומה, ולהרחיק אותה.
אבא, למדת אותי למצוא פתרונות מהירים, טובים, אבל מהירים, והיא לימדה אותי לשהות בחוויה, גם אם הקשה ביותר. ורק אחר כך תבוא העשיה, הניסיון להקל, לשנות. ״אין צרך להיבהל, אין מה לזרז״, היא למדה אותי, הפתרון ימצא.
שלי קרבה אותי לחיים אפילו יותר ממה שאת עשית עבורי אמא. בעיקר בשלשת שנות המחלה שעברתי איתה. לעיתים חשבתי שבהיוולדה בארץ רחוקה בקשה לחסוך ממני את כאב הפרידה ממך אבא. היא ידעה שבאמת באמת אהבתי אותך כל כך.
רק תאורים שמעתי אחר כך מבתיה, אחותי.
היא הזמינה אותי להיות נוכחת בלידת זהר ביתה, וחוויתי לידה כמו שלא חוויתי את לידת ילדיי.
כשאביה חלה, היא היתה היחידה לצידו ואני אפילו לא הקלתי עליה. ״מה זה הוא בסדר אמא?״ אמרתי כמעט בכעס כשצלצלה בהעדרי לספר על מצבו. ואני השארתי אותה ככה לבד. מחוץ לחדר ניתוח.
כשמצאה אהבה גדולה, אהבה אמיתית שנשאה אתה כל חייה, ״נפש תאומה״ היא אמרה, זלזלנו בזה. הפניתי את מבטה לפגום שבקשר והיא מצאה נחמה באהבות חדשות.
בדרכה ובטוב וטהר ליבה, שחררה אותי ממשקולת האשמה שרבצה על ליבי בימיה האחרונים.
״עשינו טעות ואנחנו לא מצטערים״, היא אמרה, והם ידעו שקרוב הזמן בחייהם לחדש את אהבתם.
את זה היא לא הספיקה.
קבצתי לה את אוסף עבודותיה. הספר עבה ועמוס, הגיע בבוקר הלוויתה. "מדהים", אנשים אומרים, ״כל כך הרבה הספיקה לעשות בהומור' בכישרון, בדרכה המיוחדת. והם מבינים חבריה, והם רוצים לשמר אותה, והם ימשיכו.
שעות הקשות של הפרידה ממנה היו בדרכה, כדרכה, ללא דרמה, נקי, אמיתי, כן, כואב ללא נשוא, אמיץ, וכל כך קרוב לחיים. היינו איתה ללא פחד, עם המון אהבה וקרבה.
״זה נראה כמו סרט הוליוודי גרוע״, נהגה לומר על התרחשות המחלה.
פרידתה מן העולם הזה היתה כמו שרק היא יודעת, כמו שהיא ראויה, כמו סרט איכות ראוי אוסקר.
פרוייקט אחד חשוב היה לי בחיי ורק עליו נלחמתי ואלחם כלביאה, כמו ששלי אמרה לי, רק שם העמקתי ולא התעצלתי: ילדיי, משפחתי.
כשהתקבצו יחד, ואלוהים הרי יודע שזה קרה לפרקים, מאחר ותמיד מישהו מהם חי לו בארץ רחוקה, שמחתי כל כך ודאגתי לתעד אותם. לא נפסיק, ושלי תמיד תהיה שם גם בהעדרותה.
יש לי ילדים האהובים עלי כל כך, עדי, דני ותמי שאיפשרו לי להתמסר כל כולי לשלי בשלוש השנים האחרונות, וקיבלו את זה באהבה. וזה ממש לא מובן מאליו. ואני כל כך אסירת תודה אליהם, והאבא החבר ששידכת לי אמא אין עליו, צדקת.
בבקשה רוצה לנוח קצת ושוב להמשיך להתפתח ביחד איתם. שלי השאירה לנו ספר הוראות אדיר להתפתחות. ילדת אינדיגו, מישהו כינה אותה, בשבילי היא ילדה עם תלתלי זהב,לב ענק ואומץ רב, ילדת באנג'י שלי.
עננה מדהימה של חברים אוהבים מסורים מוכשרים ומרתקים כל אחד בדרכו השאילה לי. ואני אוהבת את כולם ומוצאת בהם חלקים של שלי. לא ארפה ולא ארפא מהם אם רק יתנו.
ועכשיו יש לי את זהר, ואני יוצאת למסע נוסף עם כל ליבי וגופי ויודעת שיום אחד אבין מה היא מבקשת ממני ללמוד גם פה.
שנים אני נושאת אתי ומזדהה עם יצירתו של חליל ג'ובראן ״אתם הקשת ממנה כחצי חיים ילדיכם שלוחים, הקשת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח״
מה הוא מבין, יש לו בכלל ילדים?
אבא ואמא, אני שולחת את שלי אליכם כי כך נקבע. שימרו עליה כי היא כל כך ראויה לטוב מכל, ואם היא תרצה יום אחד, תנו לה לחזור הנה לחיים, כמו שרק היא תבחר, כי בגדול רב שנותיה כאן חשה כנסיכה, ככה נהגה להודות לפעמים.
הבאתם אותי לעולם הזה עם לא מעט תובנות יפות.
החיים לצדכם בדרככם המיוחדת פיתחו אותי לכזאת. כל אחד בדרכו הכל כך שונה, הטעין את נשמתי בעוד ועוד.
דבר אחד לא למדתם אותי - לבכות.
תמיד היה לי טוב לצדכם וגם ברגעים הכי קשים של חיינו המשותפים, בימים של פרידה, כאב ומחלות, למדתם אותי לקבל, להכיל.
לא תאמינו,פעם ראשונה בחיי הדמעות לא מפסיקות לרדת.
תבטיחו לה שאני פה אשמור על זהר בכל כוחי ולא אפסיק להתגעגע ולאהוב.
אמא של שלי